תורת ישראל הנמסרת מדור לדור, מתחלקת לקהילות. כל קהילת יהודית דתית ירשה חלק אחר בתורה, כגון ארץ ישראל ובבל, אשכנז וספרד, וכדומה. מסתבר שתופעת התפלגות זו, התחזקה בדורות האחרונים, כמו חסידים מתנגדים, ועוד הרבה קבוצות קטנות, שונות זו מזו בדרכי העבודה.
מקורות לפריסה מעין זו, מצינו בכמה וכמה אופנים, כגון: ספרי דברים פיסקא שנה: ויתא ראשי עם וכו', דבר אחר מלמד שעתיד משה ליכנס בראש כל חבורה וחבורה בראש חבורה של בעלי מקרא ובראש חבורה של בעלי משנה ובראש חבורה של בעלי תלמוד, ונוטל שכר עם כל אחד ואחד וכן הוא אומר לכן אחלק לו ברבים, ואת עצומים יחלק שלל. בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה מ: צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וכו' מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה לולבים להלל חיריות לסיכוך סיבים לחבלים סנסינים לכיבוד שפעת קורות לקרות בהם בתים כך ישראל אין בהם פסולת אלא מהם בעלי מקרא מהם בעלי משנה מהם בעלי תלמוד מהם בעלי אגדה. פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים ב - פרשה אחרת: ד"א יכרו עליו חברים, חבורות חבורות, יש בעלי מקרא, יש בעלי משנה, יש בעלי תלמוד, יש בעלי הגדה, יש בעלי מצוות, יש בעלי מעשים טובים. כל חבורה וחבורה באה ונוטלת חלקה. ושמא תאמר יש ביניהם מריבה, א"ל יחצוהו בין כנענים, אילו הפרגמטוטין הללו כשיש להם אבן טובה בשותפות והן מוכרין אותה וכשהן באין לחלק דמיה אינן עושין מריבה אלא כל אחד בא ונוטל חלקו לפי דמים שנתן, כן לעתיד לבא אין ביניהם מריבה אלא כל אחד ואחד מן הצדיקים יבא ויטול שכרו לפי מעשיו, לכך יחצוהו בין כנענים, ואין כנענים אלא פרגמטוטין, דכת' אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ. ע"כ. כעין חלוקה זו מופיעה נמי במקומות רבים נוספים.
בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה צז: וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם אתו אין כת' כאן, אלא ויברך אותם, למה כן, אלא בשביל שנתן ליהודה גבורתו שלארי, וליוסף גבורתו שלשור, ולנפתלי קלתו שלאיל, ולדן נשיכתו שלנחש תאמר שזה גדול מזה, כללן באחרונה איש אשר כברכתו ברך אתם, לפי שחילק להם את הארץ ונתן ליהודה ארץ שהיא עושה שעורים, ולנפתלי ארץ שהיא עושה חיטין, אפעלפיכן כללן באחרונה שיהו אוכלין אילו משל אילו. כי"ו פרשה ק: כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וגומ' כבר כתיב ויברך אותם, ומה תלמוד לומר איש אשר כברכתו בירך אותם, אלא לפי שבירכן יהודה באריה, דן בנחש, נפתלי באילה, בנימין בזאב, חזר וכללן כולן כאחת ועשאן אריות ועשאן נחשים, תדע שהוא כן, יהי דן נחש, והוא קורא אותו אריה הה"ד דן גור אריה לקיים מה שנ' כולך יפה רעיתי ומום אין בך.
תלמוד בבלי מסכת שבת פרק כ – תולין: תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו. אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. רש"י: הלכה ברורה - בטעמים שלא יהא בה מחלוקת. ע"כ.
רש"י קהלת: גם את העולם נתן בלבם וגו' - גם את חכמת העולם אשר נתן בלב הבריות לא נתן הכל בלב כל אחד ואחד אלא זה קצת וזה קצת כדי שלא ימצא האדם את כל מעשה הקב"ה לדעת אותו ולא ידע את עת פקודתו ובמה יכשל כדי שיתן לב לשוב שידאג ויאמר היום או מחר אמות ולכך כתוב כאן העלם חסר לשון העלמה שאם ידע האדם יום מיתתו קרוב' לא יבנה בית ולא יטע כרם לכך הוא אומר שהכל יפה עשה בעתו זה שיש עת למיתה דבר יפה הוא שסומך האדם לומר שמא עדיין עת מיתתי רחוק ובונה בית ונוטע כרם וזו יפה שנעלם מן הבריות:
אחת ההפרדות האחרונות היא זו של אהבה ויראה. לא בכדי נקראת החברה החרדית בשם הזה. היא דוגלת ביראת השם מעל הכול. אין ספק שהיא משלבת אף את האהבה כערך נעלה, ובפרט הפלג החסידי שבה, ומכל מקום יראתה מגיעה קצת על חשבון אהבתה. לעומתה החברה הדתית הכללית, מדגישה יותר את האהבה. אהבת השם, אהבת תורה, אהבת ארץ ישראל ואהבת ישראל. גם כאן באה אהבתם על חשבון יראתם. אך יש להבין את ההבדל המהותי בין שני הצדדים. מבחינה אובייקטיבית, אין לגיטימציה ביהדות המקורית, לוויתור כל שהוא על היראה. היראה היא ללא ספק הראשונה בחובת היהודי. פשרה ביראה הרי היא חתיכה בבשר החי וקציצה בנטיעות. מאידך גיסא אין האהבה כן. ודאי כי מדובר במעלה עליונה יותר מהיראה הבסיסית, אבל היא הנותנת שאינה חיונית והכרחית כמו היראה. מטעם זה מתייחסת האידיאולוגיה החרדית לדתיות הפושרת, כאל עוברת על דת וסוטה ממסורת אבות. מצד שני, לא תוכל להתעלם מהעובדה, שיתרון האהבה נמצאת דווקא אצלה. השאיפה היהודית הפנימית היא לזכות שוב להרמוניה העתיקה של אהבה ויראה כאחד:
ספרי דברים פיסקא ב: שהתוכחה מביאה לידי שלום וכן אתה מוצא באברהם שנאמר והוכיח אברהם את אבימלך, מהו אומר ויכרתו שניהם ברית, וכן הוא אומר ביצחק ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם, מהו אומר וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה נד: והוכיח אברהם את אבימלך אמר ר' יוסי בר' חנינה התוכחת מביאה לידי אהבה הוכח לחכם ויאהבך, היא דעתיה דר' יוסי בר' חנינה דאמר כל אהבה שאין עמה תוכחת אינה אהבה, אמר ריש לקיש תוכחת מביאה לידי שלום והוכיח אברהם וגו', היא דעתיה דריש לקיש דאמר כל שלום שאין עמו תוכחת אינו שלום. משנת רבי אליעזר פרשה ד: ר' שמעון אומ', כל שלום שבין אדם לחבירו ואין אחד מהן יכול להוכיח את חבירו אינו שלום, שנ' ועתה השבע לי באלהים. הנה זו שומת שלום. מה הוא אומ' שם, ויאמר אברהם אנכי אשבע, ואע"פ כן, והוכיח אברהם את אבימלך, והשלום ביניהן כמות שהוא. ע"כ. ועיין עוד בסוגיית 'וגילו ברעדה' ו'ייסורים של אהבה'.
מכל זה יש להוכיח עיקרון זה, שעל פי התורה, האהבה והיראה משלימות זו את זו ואין אחת מהן מתקיימת באמת אלא על ידי השתתפות רעותה.
